סעדים בגין הפרת זכויות קנייניות בסרט "חגיגה לעיניים"

6.      1.      בירורה של תובענה  עתיקת יומין זו התמשך על פני פרק זמן רב מדי מסיבות שונות ובעיקר בשל התארכות יתירה, ואף מוגזמת, של ההליכים המקדמיים, התארכות לה תרמה התנהלותם של כל הצדדים בפרקי זמן שונים, במשך תקופה של כ-13 שנה, מיום הגשת התובענה ועד הלום.

7.      2.      תובענה זו, עניינה תביעה כספית של התובע נגד שורת הנתבעים (בעילות תביעה שונות) על סך כ-6.6 מליון ש"ח (כמפורט בכתב התביעה המתוקן), בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהפרת או "גזילת" זכויותיו הקנייניות בסרט בשם "חגיגה לעיניים", זכויות אותן רכש (יחד עם הזכויות לסרט "הזמנה לרצח") ב-8.12.86 מהנתבעים 2-3 אשר כתבו את תסריטו והפיקו אותו.

טוען התובע כי לאחר שמכר את זכויותיו בסרט זה לאחרים, כ-6 שנים לאחר רכישתו, בספטמבר 1992, הקרינה הטלויזיה הישראלית (בערוץ 1), ביום 2.11.92, את הסרט. הקרנה זו והקרנה חלקית של קטעים ממנו, זמן מה קודם לכן, שנעשו ללא רשותו והסכמתו, תוך הפרת זכויותיו בסרט, הביאו, לטענתו, לביטול הסכמי הרכישה מצד הרוכשים (קולנוע גן העיר וחברת שבעת הכוכבים). ביטול זה גרם לו הפסדים כספיים כבדים, אם בשל אובדן רווחים מההקרנות העתידיות של הסרט, לו הרוכשים לא היו מבטלים את רכישתו, ואם בשל הפגיעה בשמו ובמוניטין הרב שצבר כמפיק ומשווק סרטים ידוע בארץ.

פיצוי בגין נזקים כספיים אלה תובע התובע מהטלויזיה הישראלית - נתבעת 1, אשר הקרינה כאמור, את הסרט, ומהתובעים 2-4 אשר מכרו לו את הזכויות בסרט, או היו מעורבים במכירתו ובהקרנתו.  

לכתב התביעה צורף אף עו"ד דן מירקין, צד ג' מס' 3 כנתבע, אך לקראת סיום שמיעת הראיות קיבל התובע את הצעתי ומחק את התביעה נגדו.

8.      3.      הנתבעים דוחים את תביעת התובע מטעמים שונים, אשר פורטו בכתבי ההגנה ונדונו במהלך שמיעת הראיות.

הנתבעת 1 דוחה את התביעה בטענה כי היא רכשה את זכויות ההקרנה של הסרט בטלויזיה כדת וכדין כבר ב-1975. יחד עם כתב ההגנה שהגישה היא אף שיגרה הודעת צד ג' לגורמים מהם רכשה את הסרט (הנתבעים 2-3) ולעו"ד מירקין שהיה מעורב בהחלטה להקרין את הסרט.

הנתבעים 2-4 דוחים את התביעה בטענה כי את זכויות הקרנת הסרט בטלויזיה הם לא מכרו לתובע (אלא לנתבעת 1 לפני כן) וכי התובע ידע על כך בעת שרכש מהם את זכויות ההקרנה החלקיות שנותרו בידם, היינו זכויות ההקרנה בבתי הקולנוע ובוידאו.

9.      4.      השאלה הראשונה, בה חלוקים הצדדים ובה יש לדון, היא מהו היקף הזכויות שרכש התובע בסרט הנדון מהנתבעים 2-3, זכויות אותן מכר לאחר מכן לשני הרוכשים הנ"ל.

מעיון בהסכם הרכישה שנחתם בין התובע לנתבעים 2-3 (המפיקים ובעלי הזכויות) ביום 8.12.86 עולה כי התובע רכש מהנתבעים את כל זכויות היוצרים בסרטים והתסריטים של "חגיגה לעיניים" ו"הזמנה לרצח", לרבות הזכויות הבלעדיות להפצתם והקרנתם בטלויזיה, כמו גם בבתי קולנוע, בוידאו ובכל "מדיה" אחרת. הנתבעים הצהירו במסגרת ההסכם והתחייבו כלפי התובע, כי כל הזכויות בסרטים הנ"ל נמכרות לו כשהן נקיות מכל שעבוד, או זכויות צד ג' כלשהן, וכי אין לשום "מדיום תקשורתי", ואף לא לטלויזיה הישראלית, זכויות הקרנה של הסרט, לבד מהקרנה אחת שנעשתה, כך צוין בהסכם במפורש, ע"י הטלויזיה הישראלית ב"שחור לבן" לפני "שנים רבות". לבד מהקרנה זו אין לה לטלויזיה זכות להקרנות נוספות. תמורת רכישת הזכויות בשני הסרטים שילם התובע לנתבעים -.20,000 דולר.

(ראה סעיפים 1,2 להסכם ת/8).

טוענים הנתבעים כי התוספת לסעיף 2.3 להסכם, בה צוינה העובדה כי הסרטים שמכרו לתובע "פנויים לטלויזיה ולוידאו" וכי הם לא נמכרו ל"מדיומים" אלה, לבד מהקרנה אחת בשחור לבן, תוספת זו הוספה על ידי התובע בכתב ידו בדיעבד, ללא ידיעתם והסכמתם ועל כן אינה מחייבת אותם. 

התובע דוחה טענה זו מכל וכל, אך מעיון בהסכם המקורי ת/8 לא ניתן לשלול את נכונותה מיניה וביה.

ליד התוספת שהוספה בכתב יד, בסוף סעיף 2.3 להסכם, אין מתנוססות חתימותיהם, בראשי תיבות, של הצדדים להסכם, או של מי מהם, כשם שהן מתנוססות ליד תיקון אחר שנעשה בסעיף 3.1 להסכם, לגבי מחיר העיסקה.

אמנם אף ליד תוספת אחרת שהוספה בכתב יד, במבוא להסכם, אין חתימות, אך עדיין, העדרן של החתימות, בנסיבות אלה, בעוד שליד תיקון משמעותי אחר הן קיימות, מותירה ספק בדבר האותנטיות של התוספת בסעיף 2.3 הנ"ל ומידת תקפותה. 

עם זאת, ואף אם אניח כי תוספת זו הוספה מאוחר יותר ע"י התובע, ללא ידיעתם או הסכמתם של הנתבעים, אין בכך כדי לתמוך בגירסתם, שהרי אף בפיסקה המודפסת של סעיף 2.3, אשר אין חולק כי אותנטית ומחייבת היא, צוין במפורש כי הזכויות בסרטים נמכרות לתובע, כשהן נקיות מכל שעבוד ו/או זכויות אחרות שיש לצד ג' עליהם. הצהרה זו של המוכרים - בעלי הזכויות, היינו של הנתבעים, מלמדת כי מלוא הזכויות בסרט נמכרו לתובע וכי לאחרים כל שהם, ואף לא לטלויזיה הישראלית, אין זכויות כל שהן בסרט.

לו ביקשו הנתבעים ליידע את התובע בדבר קיומן של זכויות בסרט לאחרים ו/או לטלויזיה, היו הם מצהירים על כך, מן הסתם, במפורש בהסכם ו/או היו נמנעים מלהצהיר כי אין לצד ג' כל שהוא, זכויות כלשהן בסרט.

מהמצגים שהוצגו לתובע ע"י הנתבעים, כפי שהם באו לידי ביטוי בהסכם (ת/8), עולה כי התובע לא ידע על מכירת זכויות ההקרנה של הסרט לטלויזיה, לפני שרכש אותן מהנתבעים, אשר נמנעו מלהביא עובדה זו לידיעתו, היינו כי לצד ג' כל שהוא, ובפרט לטלויזיה, יש זכויות בסרט.

לסיכום: אף אם אניח כי התוספת הנ"ל, הכתובה בכתב יד, הוספה ללא ידיעת או הסכמת הנתבעים, ועל כן חסרת תוקף, עדיין לא ניתן להסיק או ללמוד מההסכם, ללא התוספת, כי זכויות כלשהן נמכרו לצד ג' כל שהוא, היינו לטלויזיה, לפני שהן נמכרו כולן, או במלואן לתובע.